מעבר לסנטימנט הנוסטלגי הישראלי כלפי התעשייה בארץ, קיימת חשיבות עליונה כי כל מדינה תשמר לעצה יכולת ייצור ולא תסתמך על רכישת תוצרים ממדינות זרות עם הקמתה של מדינת ישראל, הציבה לעצמה המדינה יעד מרכזי, והוא פיתוח התעשייה בישראל הממשלה הפנימה באותן ימים, כי מאחר והמדינה אינה משופעת במשאבים טבעיים, מוטב לה כיעד מרכזי לקבוע פיתוח מואץ של יכולות כלכליות אחרות, שאינן נשענות על משאבי טבע, ובכלל זה פיתוח של כל ענפי התעשייה
לאורך השנים, קמו בארץ מפעלים רבים בענפי החקלאות, המתכת, הטקסטיל, המזון, הפלסטיק וכו’. המפעלים הישראלים, שרבים מהם היו מוטי יצוא, צברו לעצמם במהרה מוניטין רב וזאת בשל חדשנות טכנולוגית ואיכות שבידלו אותם ממוצרים מתחרים בעולם.
התפתחות התעשייה הישראלית וצמיחת התל”ג בארץ, השפיעה ישירות על רמת החיים וההכנסה של אזרחי המדינה ובאופן אבסורדי דווקא צמיחה זו סימנה את גוויעתה, של התעשייה הישראלית המסורתית וזאת בשל העובדה כי במקביל להתפתחות התעשייה בישראל, נפתחו שווקים במדינות מתפתחות, שמיצבו את עצמן כאלטרנטיבה זולה לייצור ובכללן ניתן למנות את הודו, סין, טורקיה, מצרים שחוללו את מהפכת התעשייה בעולם.
יכול לעניין אותך גם
- הבנקים מסתירים הזדמנות חד פעמית מכל מי שצבר מעל חצי מליון ש”ח;
- בימים אלו ממש, רצה לה שמועה שמטלטלת את שוק ההון הישראלי: קיימת תוכנה שמסוגלת, לגמרי בעצמה, לזהות מגמות חמות בניירות ערך.
- ארז דריגס קיבל את פרס האקדמיה למרות התחקיר | אלו שאר הזוכים
- “גם אני, ממש כמותו, לא חשבתי שזה הסוף”
חלק ניכר מההוצאות התפעוליות של מפעל תעשייתי מקורן, בעלויות כוח אדם, אנרגיה והתאמות לתקני איכות הסביבה. ככלל אצבע, עלויות המעסיק לפועל בקו ייצור בישראל, עומדות על כ-8,000 שקל לחודש.
מפעל מסורתי, המעסיק מאות פועלים נאלץ להיאבק מול מפעל מתחרה, המייצר במדינה מתפתחת מוצר דומה בעלות הנמוכה בעשרות אחוזים. כמובן, שהפער בעלויות משפיע באופן ישיר על המחיר הסופי של המוצר וכפועל יוצא מכך, על יכולת התחרות בשוק הגלובאלי.
יתרה מזו, ישראל של אותם הימים הייתה אי בין מדינות אויב, ללא תקשורת או מסחר עמן ולכן, ההובלה הימית או האווירית של סחורות מישראל למדינות היעד, אף יקרו את התוצרת, והקשו על התחרות.
לכן, בעשורים האחרונים ישנה מגמה שבה מפעלים תעשייתיים מעבירים את קווי הייצור לחו”ל (כולם או רק את החלק שמושך את הביצועים הכלכליים של המפעל כלפי מטה), על מנת לחסוך את העלויות הנ”ל.
אבידן וינר, מנכ”ל לשכת המסחר ישראל גאורגיה (צילום: יח”צ)בין היתר, ניתן למנות חברות כגון דלתא גליל, טבע, בגיר, עלית, אלביט, חרסה וכן מפעלים קיבוציים שבחרו לפתח את פעילות הייצור בחו”ל.
הקשיים דלעיל, שעימם מתמודדים התעשיינים הישראלים, אף התעצמו נוכח משבר הקורונה העולמי. שכן, המגפה העולמית שאת השפעותיה הכלכליות אנו חווים היום, ההווה קטליזטור לתהליכי ייעול בתעשייה, שייתכן והיו לוקחים זמן רב יותר לולא הקורונה.
המציאות העגומה של החלשות התעשייה הישראלית והעתקת מפעלי ייצור היא אמנם כורח המציאות הכלכלית בעולם החדש ובייחוד בתקופת הפוסט-קורונה, אך מאידך קשה ועצוב להשלים כי המונח “ייצור כחול לבן” גווע לאיטו.
מעבר לסנטימנט הנוסטלגי הישראלי כלפי התעשייה בארץ, קיימת חשיבות עליונה שהתחדדה בעקבות הקורונה, כי כל מדינה תשמר לעצה יכולת ייצור ולא תסתמך על רכישת תוצרים ממדינות זרות.
לאחרונה, קמה לה אלטרנטיבה שייתכן ויכולה לפתור מחד את הכורח של מפעלים תעשייתיים להיות מסוגלים להתחרות בייצור במדינות אחרות, לצד הצורך הנוסטלגי/ פטריוטי/ שימור יכולות ייצור ישראלי מאידך.
ממשלת גיאורגיה מציעה לפתוח אזור סחר חופשי המיועד אך ורק לחברות תעשייתיות ישראליות. אזור זה ייהנה מחד מעלויות הייצור הנוחות של גיאורגיה- עלות מעסיק של כ-250 דולר בממוצע לעובד תעשייה, עלויות אנרגיה נמוכות ב-50% מאלו של ישראל, פטור ממכס בשווקי הגוש האירופאי, היעדר מיסוי מוניציפאלי ומבנה מס העשוי להגיע לכדי שיעור מיסוי של 0% להכנסות שמקורן בייצוא. מאידך-עצם קיומו של אזור סחר חופשי ישראלי יישמר את צביון “הכחול לבן”.
אכן, גם מעבר ייצור לגיאורגיה (או לכל מדינה אחרת) יגרור צמצומים במצבת כוח האדם בקווי הייצור בארץ אך כשהאלטרנטיבה היא שחיקה מהירה של יכולת התחרות עד לכדי קריסתו הכלכלית של המפעל-זו נראית כאופציה המיטבית. מה גם, שניתן להעביר לאזורי הסחר החופשיים אך ורק את קווי הייצור הגוררים את הביצועים הכלכליים של המפעל כלפי מטה ועל ידי כך לשמר לפחות חלק מיכולת הייצור הישראלית במקום לאבד אותה כליל לאורך השנים.
הכותב הוא מנכ”ל לשכת המסחר ישראל גאורגיה יח”צ
